החלטה בתיק רע"א 8537/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.11.2013 (רע"א 37619-03-13, השופטת ג' כנפי-שטייניץ), שדחתה את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 17.2.2013 (ת"א 7270-09-12, השופטת א' שניידר). בהחלטתו של בית משפט השלום נדחתה הבקשה שהגישה המבקשת לסילוק התובענה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, העדר עילה והתיישנות.

רקע והליכים הקודמים

2.        המבקשת היא הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (להלן: המבקשת או הוועדה המקומית). המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) הם בעלי זכות החכירה לדורות ל-9999 שנים בנכס מקרקעין בירושלים, הכולל את בית מגוריהם, שמסומן כגוש 30314, חלקה מספר 6 (להלן: הנכס). המשיבה 3 הינה שמאית מקרקעין שמונתה מטעם בית המשפט לענייני משפחה בירושלים למתן חוות דעת ביחס לנכס במסגרת הליך משפטי אחר שניהלו המשיבים.המשיבה 4 הינה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים (להלן: הוועדה המחוזית).

3.        ביום 30.1.2004 אושרה למתן תוקף תוכנית 7035 החלה על שטח מקרקעין הסמוך לנכס (חלקה מספר 8 באותו גוש), ומנהיגה שינויים מפליגים בשימושים המותרים בהם ובנפחי הבניה המאושרים בהם (להלן: תוכנית 7035 או התוכנית). בהתאם להחלטותיהן של ועדת משנה של הוועדה המקומית (מיום 20.11.2000) ושל הוועדה המחוזית (מיום 28.5.2002) שדנו באישורה של תוכנית 7035, נדרשו מגישי התוכנית לבצע "משלוח הודעות אישיות לחלקות מצרניות לעת ההפקדה", ובכלל זה לנכס שבו יש למשיבים זכויות. המשיבים טוענים כי חרף זאת לא נשלחה להם הודעה כלשהי ולכן דבר קיומה של תוכנית 7035 נודע להם במקרה רק ביום 1.10.2009, למעלה מחמש שנים לאחר שנכנסה לתוקף. על כן, כך נטען, נבצר מן המשיבים להגיש התנגדות לתוכנית או לכל הפחות להגיש תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) במועד.

4.        ביום 31.7.2011 הגישו המשיבים בקשה לשר הפנים להארכת מועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. המבקשת התנגדה לבקשה. ביום 3.9.2012, ועוד קודם לקבלת החלטה בעניין על-ידי שר הפנים, הגישו המשיבים תובענה כספית לפיצויים נגד המבקש בסך 582,607 שקל בבית משפט השלום בירושלים. להשלמת התמונה ייאמר, כי נתבעת נוספת במסגרת התובענה היא המשיבה 3, שהמשיבים העמידו את התביעה נגדה על סך 760,873 שקל, אך עניין זה אינו בפני. בכל הנוגע למבקשת, טענו המשיבים כי אישור התוכנית חרף העובדה שלא נשלחה להם הודעה מקים להם זכות תביעה על יסוד עוולת הרשלנות או על היסוד של הפרת חובה חקוקה, ונזקם, בהקשר זה, מתבטא בשיעור ירידת ערכו של הנכס בעקבות אישור התוכנית.

5.       ביום 10.12.2012 עתרה המבקשת לדחיית התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית והתיישנות. המבקשת טענה כי הסעד המבוקש בתביעה הינו, הלכה למעשה, פיצוי בגין ירידת ערך הנכס שנגרמה למשיבים לטענתם, בעקבות אישור תוכנית 7035, ועניין זה אינו נתון לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, אלא מוסדר באופן בלעדי בסעיפים 200-197 לחוק התכנון והבניה, הקובעים כי ההחלטות המתקבלות עליהם נתונות, בסופו של דבר, לערעור בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. על כך הוסיפה המבקשת כי תביעה לפיצוי בגין ירידת ערך לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה צריכה להיות מוגשת תוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התוכנית, ואילו במקרה דנן התביעה הוגשה לאחר מועד זה. לטענת המבקשת, העלאת הטענה בדבר אי שליחת ההודעות האישיות נועדה ליצור מעין "מסלול עוקף" לדיני ההתיישנות המיוחדים שנקבעו בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ולכן אין לקבלה.

6.       ביום 17.2.2013, דחה בית משפט השלום את הבקשה לסילוק התובענה על הסף. בית משפט השלום קבע כי עילת התביעה העיקרית כנגד המבקשת הינה התרשלות ולא תביעה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי מעמדה של המבקשת כמוסד תכנון אינו מקנה לה חסינות מפני תביעות נזיקין (בהפנייה לע"א 9313/08 אופנברג נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (7.9.2011)). בהמשך לכך, בהתייחסו לשאלת ההתיישנות קבע בית משפט השלום כי משנמצא שעילת התביעה היא נזיקית הרי שממילא חלים עליה דיני ההתיישנות הכלליים ולא סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ובפועל התגלה הנזק הנטען על ידי המשיבים רק בשנת 2009. לבסוף, בעקבות טענת המבקשת הורה בית משפט השלום על צירופה של הוועדה המחוזית כנתבעת נוספת, על סמך הקביעה שחובת הפרסום של התכנית הייתה מוטלת עליה.

7.       בקשת רשות הערעור על החלטה זו, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, נדחתה. בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמשיבים לא עתרו לפיצוי בגין הפגיעה בערך הנכס אלא תקפו את התנהלותה הרשלנית לכאורה של המבקשת שהפרה לטענתם את חובת היידוע שלהם ובכך קיפחה את זכותם להתנגד לתוכנית 7035. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אף שתיתכן התאמה בין הנזק הנטען בתביעת הרשלנות לזה שנטען בתביעה לפיצוי בגין פגיעה בערך הנכס אין בכך די כדי לקבוע שמדובר בתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה או בתביעה העוקפת אותו שלא כדין. בית המשפט המחוזי ציין כי מאחר שמדובר בתביעת נזיקין צדק בית משפט השלום בקובעו כי לא חלה במקרה זה התיישנות. על כך הוסיף בית המשפט המחוזי כי הכלל המנחה בעניין זה הוא שערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטותיה של ערכאה דיונית להמשיך ולברר הליך.

8.       בית המשפט המחוזי דחה אף את טענתה הנוספת של המבקשת שיש למחוק את התובענה על הסף גם מחמת העדר עילה. טענה זו של המבקשת התבססה על כך  שבמועד הטיפול בתוכנית לא הייתה קיימת חובה חוקית לשלוח הודעות אישיות לבעלי החלקות המצרניות (אם כי בפועל נשלחו הודעות לבעלים הרשומים, הגם שלא לחוכרים לדורות). בית המשפט המחוזי קבע כי טענה זו עלתה רק בתגובה לתגובת המבקשים, וכן הצביע על כך שהמשיבים סמכו את תביעתם על הוראותיהן של ועדות התכנון במקרה זה בנושא חובת היידוע (ולא על החקיקה).

בקשת רשות הערעור

9.        בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי התוצאה של החלטת בית המשפט המחוזי היא שבית משפט השלום ידון בתביעה ללא סמכות, דבר שעתיד לבזבז משאבים הן מהיבטה של מערכת המשפט והן מהיבטם של הצדדים, ויש בכך טעם למתן רשות ערעור על החלטת ביניים (בהפנייה לבר"ע 117/81 וולתר נ' דיק אנד קומפני אינק, פ"ד לה(3) 305 (1981)). המבקשת מוסיפה ומצביעה על ההשלכות הציבוריות של הדיון בנושא בכל הנוגע להפעלתו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

10.      לגופו של עניין, חוזרת המבקשת על עיקרי טענותיה בפני הערכאות הקודמות - הן לעניין הסמכות והן לעניין ההתיישנות. לשיטת המבקשת, הפיצויים הנתבעים על ידי המשיבים הינם פיצויים המבוססים למעשה על העיקרון של פיצוי בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ומהווים למעשה דרך עוקפת למנגנון זה. המבקשת מפנה בעניין זה לע"א 4595/06 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה נצרת עילית נ' סבן (17.7.2011) (להלן: עניין סבן), שבו לטענתם נשללה האפשרות לפנות לדין הכללי, בין השאר על ידי תביעת נזיקין, לשם עקיפתו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, לרבות הסדר ההתיישנות הפרטני הקבוע בו.

11.      עוד טוענת המבקשת כי, מכל מקום, למשיבים לא קמה עילה להגשת תביעה, בשים לב לכך שהפרסום שנעשה במקרה זה תאם את דרישות הדין (בהתאם לנוסחו של סעיף 89 לחוק התכנון והבניה באותה עת). באשר להוראה הספציפית בדבר היידוע של החלקות הסמוכות טוענת המבקשת כי היא שלחה הודעות אישיות לכל בעלי החלקות הגובלות כנדרש, ובפועל הודעה כזו לא נשלחה למשיבים בהיותם חוכרים. בכל מקרה, המבקשת מפנה לעניין סבן שם נקבע כי חובת הפרסום בחוק התכנון והבניה מתייחסת אך לפרסום ברבים ואינה מטילה חובת יידוע אישית ביחס לכל בעל עניין בתוכנית.

דיון והכרעה

12.      לאחר שבחנתי את הבקשה הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

13.      כלל הוא שבקשת רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן במשורה, רק במקרים המעלים שאלה משפטית חשובה החורגת מגדר המקרה הפרטני או כאשר נגרם עיוות דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

14.     מדיניות זו יפה שבעתיים באותם מקרים, כמו בענייננו, שבהם ערכאת הערעור מתבקשת להתערב בהחלטה המורה על המשך בירורו של הליך לגופו - להבדיל מאשר על סיומו (ראו למשל: רע"א 8768/13 גרמה נ' עוזיר, בפסקה 11 (‏12.1.2014) (להלן: עניין גרמה); רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' אהובים, בפסקה ג' (18.5.2006)). טעם נוסף שתומך בתוצאה זו הוא המדיניות המצמצמת בכל הנוגע להענקת רשות לערער על החלטת ביניים (ראו למשל: רע"א  10454/08 דוברונסקי נ' .ד. עורקים והפצה בע"מ, בפסקה 12 (22.1.2009)), ולא כל שכן כשמדובר בהחלטה בטענות שנבחנו ונדחו כבר בשתי הערכאות הקודמות (ראו למשל: ר"ע 535/83אשתר נ' נפתלי, פ"ד לח(2) 167 (1984)). לא מצאתי טעם לחרוג בענייננו מכללים אלו שנקבעו בפסיקה.

15.     על כך יש להוסיף, כי לאמיתו של דבר, המבקשת טוענת לכך שהערכאות הקודמות טעו ביישום ההלכות שנקבעו בבית משפט זה (בין השאר, בעניין סבן). בית משפט זה חזר ופסק כי טעות ביישום הדין - ואיני נוקטת עמדה בשאלה האם אכן הייתה טעות כזו בענייננו - אינה טעם להענקת רשות ערעור (ראו למשל: עניין גרמה, בפסקה 11; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214 (מהדורה שלישית, 2012)).

16.      למעלה מן הצורך, אני מבקשת להוסיף כי טענתה של המבקשת כי השאלה המתעוררת במקרה דנן הוכרעה בעניין סבן תצטרך להיבחן לגופה. אכן, בעניין סבן נקבע כי תביעה בגין ירידת ערך של מקרקעין בשל תוכנית פוגעת ניתן להגיש לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בלבד, ולא ב"דרך עוקפת" של תביעה בנזיקין. אולם, בנסיבות העניין, נדרשת התייחסות לאופן יישומה של ההלכה בשים לב לעובדות נוספות שנטענו במקרה זה, לרבות טענת המשיבים כי מחדל המבקשת הוא שמנע מהם להגיש התנגדות לתוכנית. למותר לציין שאינני נוקטת עמדה באשר לכך.